מרן פאר הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל

רשכבה"ג נשיא הישיבה

 

פרקי הוד מחייו עתירי המעש

של מורנו ורבנו ועטרת ראשנו מרן הראשון לציון

רבנו עובדיה יוסף שליט"א

 

 

פרק א'

הורתו ולידתו

 

ויקרא שמו בישראל

בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א), בין כֶּסֶה לעשור, ביום י"ב לירח האיתנים הוא חודש תשרי שנת תרפ"א, בימים שכל ישראל מזוככים - ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ברובע היהודי של בגדד, השוכן על הגדה המזרחית של החידקל, נולד בן בכור לר' יעקב עובדיה ז"ל ולרעייתו ג'ורג'יה ע"ה, בן אשר עתיד להאיר את שמשהּ של יהדות ספרד, ובכלל את העולם כולו, ולשמש כדמות התורנית הבולטת ביותר בדור האחרון.

 

ברית המילה התקיימה סמוך ליום שמחת תורה, בו קוראים בתורה בין השאר את הפסוק "יורו משפטיך ליעקב" (ורמז מרן הגר"מ מאזוז שליט"א: "יורו משפטיך" בגימטריא "תרפ"א, ליעקב אבי הבן". רמז שהבן הזה יורה חוקים ומשפטים צדיקים, ותורתך לישראל).

 

בשני שמות נקרא שמו בישראל - "עובדיה, יוסף" - "עובדיה" על שם סבו שנהרג בגין יהדותו, וכן על שם שני מאורי גולת בבל: רבי עבדאללה (עובדיה) סומך זצ"ל (ראש ישיבת "בית זילכה" ומח"ס "זבחי צדק"), ותלמידו רבי יוסף חיים זצ"ל (בעל ה'בן איש חי'). יש לציין כי בעירק של אותם ימים, שם המשפחה נשא את שמו הפרטי של האב, ולכן נקרא רבנו - רבי עובדיה יוסף (בן) יעקב, ואביו נקרא ח' יעקב (בן) עובדיה. לאחר שובו ממצרים, אימץ רבנו לעצמו את שם המשפחה "מזרחי", וכעבור חודשים ספורים, הפך את שמו השני "יוסף" לשם משפחה. דודיו ואחיו לעומת זאת, אימצו את שם משפחת אביהם "עובדיה" (ואולי רבנו נמנע מכך מפני הכפילות).

 

נחש כרוך על עריסתו

רק בן 19 היה רבי יעקב כשנולד לו בנו – רבנו.

 

באחד הימים בהיותו פעוט, נכרך על עריסתו נחש ארסי ומסוכן, אך הקב"ה קורא הדורות ידע שלגדולות נוצר תינוק זה והוא עתיד להאיר לעולם כולו בתורתו, לכן נתן אפוא בלבה של שכנתם מחשבה לראות את שלום התינוק. מיהרה השכנה ובראותה את המראה המחריד, לבשה עוז וגבורה וחילצה ברגע האחרון את הפעוט הרך. כך שמרה יד ההשגחה על נר ישראל לבל יכבה בעודנו באבו.

 

העליה לארץ

בהיותו בן ארבע שנים, עלתה משפחתו של רבנו ארצה, ואיוותה למושב לה את עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן, בשכונת 'בית ישראל'. שם התפרנסה מחנות המכולת של אב המשפחה חכם יעקב.

 

את משנת לימודיו כילד קנה בתלמוד תורה 'בני ציון' בשכונת הבוכרים, בניהולו של הרב משה פרוש ז"ל. בתלמוד תורה זה לימדו כמה תלמידי חכמים מפורסמים, כמו הרב אבו זצ"ל, ומהם ינק תורה וחכמה. בהספד שנשא הרב עובדיה על הרב פרוש הוא הפליג בשבחו, והדגיש ש"אלמלא מעשיו נשתכחה תורה מקרב בני עדות המזרח".

 

יצירה ספרותית בגיל תשע

כבר בילדותו ניכר היה עליו כי ניחן מאת ה' בכשרונות מופלאים, בהבנתו העמוקה, וסדר הדברים בצורה מופתית, ועל הכל ניכר כח זכרונו המופלא, והתמדתו ויגיעתו בתורה ויראת ה' אשר בלבו.

 

סיפורים מופלאים מסופרים על שקדנותו והתמדתו הרבה, גאונותו ובקיאותו העצומה, ועל קומה תורתית תמירה שהחלה להזדקר לגבהים ולפסגות.

 

להיטותו לתורה לא ידעה שבעה. בגיל שש תפס לראשונה גמרא לידיו והחל ללומדה בענין גובר, מאז לא נפרדו השניים. בעוד ילדים אחרים ניצלו כל רגע פנוי למשחקים ומעשי שובבות, נהג עובדיה הצעיר להתכנס בפינת החדר עם ספר קודש ולקרוא.

 

ביקור בבגדאד

בהיות רבנו בגיל תשע, לקחו עמו אביו לביקור בבגדד לרגל מסחרו. כשהגיעו, הניחו אביו בבית המדרש הגדול "מדרש בית זליכה", עד לסיום הביקור. באותו זמן התקיים בבית המדרש שיעור בגמרא לבחורים מאת ראש הישיבה הגאון רבי סלמאן חוגי עבודי זצ"ל. רבנו שעמד מן הצד והקשיב לשיעור, שם לב כי מגיד השיעור ביאר את הגמרא בדרך לא סלולה אשר רבו הקושיות עליה, ולתדהמת כל הנוכחים פנה אל החכם, וניסה את כוחו בביאור הגמ' בדרך פשוטה יותר. נדהם רבי סלמאן למשמע אוזניו (כי בזמנם לא היו לומדים גמ' אלא בגיל 15 אחרי שמילאו כרסם בתנ"ך ובמשניות). כשחזר אביו של רבנו פנה אליו ושאלו בהתפעלות: האם כל הילדים בארץ ישראל חכמים כבנך? ענה אביו בהצטנעות באמרת חז"ל: "אוירא דארץ ישראל מחכים".

 

לאחר שנים רבות, כאשר שימש רבנו כדיין בפתח תקוה, נסגר המעגל. רבי סלמאן עלה להתיישב בארץ ישראל, ועד אשר מצא בית לגור בו, התארח בביתו של רבנו, ששמח לשמש לו כאכסניה בכבוד ובמאור פנים. ולאחר זמן נתמנה רבי סלמאן לחבר בית הדין הגדול לערעורים יחד עם אותו צעיר, הרב עובדיה יוסף, אותו הוא פגש בילדותו.

 

עניותו בצעירותו ("פעם אחת לקחתי שמנת, אותו יום היה לי חגיגה, יום-טוב... מי שהיה אוכל לחם וביצה היה עשיר שבעשירים"). תיאוריו החיים על תפריט אכילתו הדלה נותנים לחשוב שאנו במקומו לא היינו מסוגלים ללמוד מאומה. גם על ביגודו מספר מרן שליט"א ("מר אבי היה קונה לי מ'אלטע-זאכן' שהיו מוכרים בגדים ישנים, בגד משומש שלבשו אותו אולי עשרים אנשים..."). וגם את ישיבת המקובלים "עוז והדר" שהיתה חלק בלתי נפרד מ"פורת יוסף" מזכיר מרן שליט"א ("מי שהיה נכנס לשם רואה כאילו שכינה שורה עליהם, לא היו להם פנים של בני אדם אלא פנים של מלאכים"). 

 

בן פורת יוסף

כבר בגיל 12 (תרצ"ג), חבש עובדיה המתמיד את ספסלי הישיבה המעטירה 'פורת יוסף', והיה לתלמידו המובהק ראש הישיבה, רב רבנן, מרן הגאון האדיר רבי עזרא עטייה זצ"ל שכונה בפי תלמידיו 'המורה'. באותה שנה, כתב את ספרו ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שנים מחבריו.

 

ידיד נפש

חברותא וידיד אמת היה לו לרבנו ב'פורת יוסף', ושמו הגאון חכם בנציון אבא שאול זצ"ל. ופעם הגאון רבי נסים יגן זצ"ל, ביקש מחכם בנציון שיברך את ילדיו. הרב בן ציון קרא אליו את הילדים ואמר להם: "אתם יודעים כיצד גדלים?! הבה ואומר לכם כיצד גדלנו הרב עובדיה ואני... אנו למדנו בכל סדר שש שעות רצופות! כך גדלים ונעשים תלמידי חכמים! (כך הובא ב'נתיבי אור', חיים של תורה, עמ' ק"פ).

 

והיה הוא ורבנו הולכים כל ערב מישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה עד לישיבת "חברון" בשכונת גאולה, והיו חוזרים ומשננים דפי גמרא בעל פה. הרב בנציון היה קורא את השקלא וטריא שבגמרא ובתוספות והרא"ש, ואילו יבדלח"ט רבנו שליט"א היה מזכירו את שמות התנאים והאמוראים ובעלי התוספות באופן מדויק. וכך היו חוזרים על כל דפי הגמרא עם התוספות מלה במלה. בדרכם היו גם דנים בדקדוקי המהרש"א, ומרבים לעיין במאירי, במהר"ם שי"ף, במהר"ץ חיות, ובדברי הפני יהושע.

 

סיפר אחיו של רבנו ר' נעים עובדיה הי"ו: היה חזן ראשי בבית-הכנסת 'אוהל רחל' שברחוב דוד ילין בירושלים, בשם חכם עבודי מארם צובא. יום אחד הוא ניגש ואומר לי: 'בוא ואספר לך מעשה מופלא', וכך סיפר: פעם, כשהיה חכם עובדיה כבן 10-11, אביו היה צריך לנסוע לעיראק. לקחו אביו לישיבה אחת בירושלים, ואמר לו: 'בני, אתה יושב כאן מעכשיו, ואתה לא יוצא בחוץ. הנה האוכל שהבאנו לך, ואתה תשב כאן בישיבה ותלמד. יש לך כאן הרבה ספרים, קח לך ספר ותלמד'.

 

נשאלה אז שאלה בבית-המדרש לפני האברכים, שהיו כולם בני 30-40. הרב השואל היה אחד מגאוני העיר, ואף אחד לא ידע לענות על השאלה. חכם עובדיה שעסק אז בכלל בסוגיא אחרת, אמר  פתאום – בערבית עיראקית כמובן, שהייתה השפה בה שוחחנו – 'כבוד הרב, אני יכול לענות?', הרב הסתכל וראה ילד קטן, ואמר לו 'טוב, ענה בני'.

 

החל חכם עובדיה למנות את פרטי הסוגיא ולפלפל בה, ואמר שיש המחייבים ויש המקלים, וגם מהדיוק במלים נראה לומר כך וכך וכו'. התפתח ביניהם ויכוח גדול, וחכם עובדיה המשיך להביא גם את ההשלכות השונות הנוגעות מאותה שאלה לדברים האחרים. הרב התפלא, ושאלו: 'מאיפה אתה, בני, יודע את כל זה?'. ענה לו: 'יש לי חברותא בכל יום בבית-הכנסת, ושם למדתי את זה'. לרבנו אכן הייתה אז קביעות חברותא בבית הכנסת 'באר-שבע' בשכונת בית-ישראל, מעל המקווה השוכן שם. היו להם בבית-הכנסת ספרים עתיקים מאוד.

 

'תגרש אותי, אך לא אותו'

ומי היה אותו חברותא אתו היה רבנו לומד בבית הכנסת 'באר-שבע'? הלא הוא חכם ברוך חיים מזרחי, שלימים כיהן כרב ראשי בצפון אמריקה.

 

ואז סיפר רבנו לאותו רב כיצד הוא והחברותא שלו מתגנבים בשעת ערב מאוחרת לבית-הכנסת, על מנת ללמוד כל הלילה בשקט וברוגע, וכך יכל להספיק הרבה יותר מאשר הלימוד ביום. כיון שכל הלילה לא היה ישן, קרה שהיה מתנמנם מעט במהלך היום. רבו שראה כך, כעס עליו, אך לא ידע את הסוד שהסתיר שהיה לומד כל הלילה. כשהנמנומים החלו להיות תכופים, החליט המשגיח בישיבה כי הילד לא יכול להמשיך כך בישיבה. כששמע האב את אשר אירע, היה בדילמה. מצד אחד, הוא נתן תקיעת כף שלא יכניס את בנו לעבודה, ומצד שני היה צריך אותו בחנות שיעזור לו. הגיע לישיבה עם בנו, והנה בא למולם הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל. 'חכם יעקב, מה לך כאן?' שאל רבי אפרים, והאב הסביר כי 'גירשו' את בנו מהישיבה. רבי אפרים לא האמין למשמע אוזניו, ניגש מיד למשגיח והבהיר לו: 'הילד הזה, ילמד או לא ילמד, יבוא או לא יבוא, יישן או לא יישן - הוא לא יצא מהישיבה. אם אתה רוצה לגרש אותו מהישיבה – תגרש אותי, אך לא אותו!', ובכך הצליח לגרום להישארותו של רבנו ב'פורת יוסף' ובעולם התורה בכלל.

 

תורה תחת הפגזות

באותם ימים שלמד רבנו בישיבת "פורת יוסף", והיה נער צעיר בן 13 שנה, היו ימי הפגזות קשים. באחד הערבים היתה הפגזה קשה, וירושלים שרויה היתה בעלטה מוחלטת. רבנו השתוקק מאוד ללמוד, עלה ל"שטיבל" שבשכונת בית ישראל, כשנר בידו, והיה רכון על ספרים ולומד. תלמידי הישיבה במקום הביטו מהרחוב וראו נר דלוק בבית הכנסת, וחששו מגנבים. הזעיקו את רב השכונה הגאון הגדול רבי שמשון מטפליק זצ"ל, שהיה גאון עולם, והוא עלה בעצמו לבית הכנסת.

 

כאשר ראה את הנער רכון על ספריו, נגע ברוך על כפתו, כדי שלא יבהל, והסביר לו כי לא עתה עת ללמוד, מחשש הפגזות האויב, ולקחו יד ביד לביתו. בינתיים אביו של מרן ואחיו חיפשוהו ברחובות בית ישראל למוצאו לאחר שנעלם מהבית. כאשר הרב מטפליק נראה יחד עם הנער הצעיר, כעס אביו וביקש להוכיחו על פניו שנעלם בעת כזו, ואמר לו הגאון זצ"ל, לא תגע בו ולא תכעס עליו, כי הוא עתיד לצאת גדול בישראל.

 

לא קרא עיתון

בי"ד ניסן תש"ד, הקים מרן את ביתו עם הרבנית מרת מרגלית ע"ה, בתו של הרה"ג רבי אברהם פטאל זצ"ל. הכיבוד שהוגש בחתונה הסתכם בצלחת סוכריות וכוס יין, עקב הרעב ששרר בימים ההם. הבית ששכרו בני הזוג כלל חדר אחד בשכונת 'בית ישראל'. השירותים שכנו בחצר, ושמשו את כל דיירי הבניין. ובחדר, ריהוט דל, שולחן מתקפל, מיטה מתקפלת, ארון מדפים וספרים שמתרבים והולכים.

 

שנה לאחר נישואיו בשנת תש"ה, והוא אך בן 24 שנה, התבקש מרן על ידי הראש"ל הגרב"צ מאיר חי עוזיאל לבוא ולכהן כחבר בית הדין לעדות הספרדים בירושלים. יחד עם שבתו על כס המשפט, התמסר בכל כוחו להרבצת תורה בקרב רבים מבני ירושלים, ובמיוחד בשכונת "בית ישראל" בה גדל בצעירותו.

 

[מכאן לקחת מכתבה במשפחה – יש שם את כל מה שכתבתי בעבר בכתבות – מה שהשמטתי – מובא להלן]

 

[מסופר שביקשו תחילה את חכם בנציון, ורבי עזרא עטייה אמר שהוא מתאים לישיבה יותר ולא לקהילה]

 

כדי לעמוד מקרוב על הדברים, ערכנו לפני מספר שנים ראיון מקיף עם זקני תלמידי מרן שליט"א ממצרים. שמענו מהם עדויות ופרטים ראשונים על הרבצת תורה במסירות נפש ללא גבולות ומעצורים, ושליטה בביצור הדת ללא מֵיצַרִים, בתוככי מדינת המִצרים. מטבע הדברים, בראש תלמידיו הוותיקים של מרן שליט"א עמם שוחחנו, היה תלמידו המובהק רבי יצחק נחום זצ"ל, מי שהיה יד ימינו של מרן במשך שהותו במצרים. ישבנו בביתו שעה ארוכה, והוא סיפר וסיפר באדיבות רבה, וגילה לנו סיפורים רבים שעד עתה לא נחשפו. הלה, יהודי נעים שיחה והליכות, וניכר עליו כי גודל בין ברכיו של מרן שליט"א. כאשר בתוך השיחה גלשנו לענין הלכתי מסוים, החל "לשלוף" לנו מקורות מהפוסקים בזה אחר זה, בבקיאות עצומה ובאופי מוכר...

 

רבי יצחק איש שיחנו, זכה להיות בקשר עם חכמי ירושלים, ועם ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל. לימים זכה לקחת לחתן לבתו את הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א בנו של מרן. להיות מחותנו של מרן שליט"א, מבחינתו הייתה זו סגירת מעגל חשובה. במהלך השיחה, קם הרב נחום ממקומו ומראה לנו תמונה גדולה התלויה בסלון ביתו, בה נראה מרן יושב מוקף בתלמידיו תלמידי ישיבת "אהבה ואחוה", כשבמרכז התמונה ניתן לזהות את הרב נחום יושב לימינו של מרן.

 

¡ מתי החלה היכרותכם עם מרן שליט"א? אנו פותחים את השיחה.

"באותם שנים הייתי עוסק לפרנסתי בהעברת סחורות מישראל למצרים. והנה התמזל מזלי, ובאחת הנסיעות ברכבת מלוד למצרים לצורך מסחרי, פגשתי את חכם עובדיה ומשפחתו שהיו אף הם בדרכם למצרים. הרב למד משך כל הנסיעה, ושוחח עמי בדברי תורה. מאז נקשרה בינינו אהבה וחיבה, וכמעט כל זמן שהותו במצרים לא משה ידי מתוך ידו. יצוין כי כבר מאז ניכר היה כי מדובר במי שעתיד להיות גדול הדור!".

 

"תחילה ניסו בני הקהילה לבקש מיהודי תורכיה שישלחו למצרים דיינים, אך מתורכיה השיבו להם במכתב שנכתב בדמעות שליש, כי בעבר היו הם אלו שספקו רבנים לכל הגולה, ואילו כיום למרבה הצער הם עצמם זקוקים לרבנים שיאירו את דרכם... משלא נענו מתורכיה, פנו לחכמי ירושלים, ואז שלח הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל את חכם עובדיה ואתו עמו את רבי שלמה קצין זצ"ל". הרב שלמה קצין שנשלח מארץ ישראל יחד עם מרן, והיה חבר בביה"ד בקהיר, רכש אדמות בישראל, ובשל כך גורש על ידי השלטונות בחזרה לארץ.

 

כמו כן, היינו למדים ממנו פרקים במדות ובדרך ארץ, ולוּ רק מהדוגמא האישית שהעניק לנו. לדוגמא אספר כי פעם הגיע רב אחד ומסר שיעור בישיבת "אהבה ואחוה". אותו רב פירש איזו שהיא הבנה בגמרא. אך בני השיעור שהיו תלמידיו של רבנו, מיאנו לקבל את הפירוש, בטענה כי "חכם עובדיה פירש לנו אחרת!". והנה תוך כדי הויכוח נכנס לחדר חכם עובדיה, פנו אליו התלמידים "נו! נכון הפירוש כמונו ולא כמו הרב". לתדהמתם חכם עובדיה הגיב בשלילה. כשיצאנו שאלתי אותו "הלא באמת הרב אמר כדברינו". השיב לי "אכן באמת כך אמרתי וכך מפורש בטור, אלא שלא רציתי לבייש את הרב, ושיניתי מפני דרכי שלום".

 

¡ זכורה לכם איזו הנהגה בדרך הלימוד שמרן שם עליה דגש מיוחד?

"כן! הקפדה מיוחדת היתה לחכם עובדיה שנכין את השיעור טרם מסירתו. והיה כואב לו כאשר היו מתרשלים בכך".

 

"צריך לבנות לך ארמון של מלכים"

¡ אלו גדולי תורה, היו באותו זמן במצרים?

"יזכר לברכה הגאון הישיש רבי מעתוק דאבי זצ"ל שהיה חבר בית הדין באלכסנדריה. כשהגיע מרן למצרים, סר לבקרו. וזכורני שהיו יושבים על ספות זה מול זה ומתפלפלים ביניהם בדברי תורה, ועל כל נושא שנדון, היה חכם עובדיה, מביא מקורות וציטטות רבים בבקיאות עצומה, אשרי עין ראתה זאת! רבי מעתוק התפעל מאוד מחכמתו, ואמר לו "לאדם גדול כמוך, צריך לבנות ארמון של מלכים, כדי שתשב ותלמד באין מפריע".

 

כמו כן, באותו זמן התגורר במצרים הגאון רבי חיים נאה זצ"ל (בעל השיעורים), ועל אף שבא ממוצא אשכנזי, היה בקי במנהגי הספרדים.

 

¡ שירת הבקשות התקיימה במצרים?

בודאי! היינו קמים בערך בשעה שלש לפנות בוקר, ויחד עם חכם עובדיה, היינו שרים ומזמרים את שירת הבקשות, באווירה מרוממת ומחשמלת עד שהפציע השחר.

 

בזמן כהונתו בקהיר, הספיק לסדר גיטין ללמעלה ממאה נשים, ולהתירן מכבלי עגינותן.

 

אגב, מציין רבי יצחק, כי מרן דאג שבית הדין ינוהל על פי ההלכה ללא שום פשרות. כדוגמא הוא מציין שבמצרים לא היו שותים בפסח שום משקה מהחנות, וחכם עובדיה בדק בבית חרושת והכשיר את הקוקה קולה גם בפסח. בא הרב שוויכה ואמר לו שלא כדאי שיפרסם זאת, כדי שלא יסחפו ויתירו עוד משקאות, ושמע לו.

 

"ועמד מרחוק ואמר להם שהוא יסמן להם, יצא מבית כנסת ד"ר ליאון גבאי היה רואה בכף היד, ואפילו הרכבת החשמלית היתה עוצרת לכבודו שהיה עטור בזקן והיה הולך עם תרבוש לראשו, כמו חכם עובדיה, סימן להם שזה לא הוא, בא ליאון גבאי ותפש את הערבים, והביא את הערבים לבית הכנסת בליל שבת לדרשה של חכם עובדיה, ולאחר השבת נתן להם הרב כסף "כופר נפש" כדי שלא יזיקו לו, ולא עירב את המשטרה".

 

הגר"ע עטייה מעיין בתמונות מרן

חודשיים לפני שעזב מרן את מצרים, נשלח הרב נחום למצוא בארץ ישראל בין חכמי ירושלים מחליף שימלא את תפקידו של מרן במצרים, ויכנס לנעליו הגדולות. בהקשר לזה סיפר לנו רבי יצחק נחום אנקדוטה מעניינת: "נסעתי לארץ ישראל, ודברתי עם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שיבוא לכהן במקומו במצרים, אך הוא לא הסכים לבוא בשום אופן. הלכתי לדבר עם אביו שהיה סנדלר למחייתו והיה צדיק וחסיד, וגם הוא פטרני באומרו כי אנו בורחים מהמשרות...".

 

במהלך הביקור של הרב נחום בירושלים, הוא זכה להיפגש עם חכמי ירושלים, ובראשם מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, רבו של רבנו. "כדי להבין מה היתה חיבתם של חכמי ירושלים לחכם עובדיה", הטעים אותנו הרב נחום מאותה פגישה "אספר כי ישבו חכמי ירושלים ובראשם חכם עזרא עטייה, וביקשו לדלות ממני כל בדל של מידע בקשר לחכם עובדיה. הם גם ביקשו לדעת מה הסיבות שהניאוהו להתפטר. במהלך הפגישה אף זכיתי להציג בפניהם תמונות של חכם עובדיה שהבאתי ממצרים".

 

יצוין כי לאחר שעלה מרן ממצרים לארץ הקודש, עלו אחריו רבים מתלמידיו ומבני הקהילה, ונשארו שם רק מתי מעט.

 

עליה לארץ

הימים בהם שהה מרן שליט"א במצרים, היו ימי קום המדינה, אבל רבנו היה תמיד מזהיר את יהודי מצרים לבל יעלו לארץ! הוא ידע וראה את הסכנות הרוחניות שהיו בארץ, אז בזמן קום המדינה, וראה למרחוק שהם עלולים להתקלקל. גם לחאלב הגיעה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, וניסתה לשכנע אותם להגיע לארץ, וחכם משה טוויל זצ"ל התנגד  לכך בתוקף. היו אנשים רבים שהתקלקלו. היה אחד שהיה חמד בחורים, אחר כך שמעתי שהוא משחק בקלפים ביום שבת, לא האמנתי, אמרתי "אם אני רואה בעיניים אני שקרן, לא יכול להיות". פעם הלכנו לדבר עם אנשי העליות שיכניסו את בניהם לתלמוד תורה, והיה קשה מאוד לשכנע. היה איזה תימני אחד שהיה לו זקן עד טבורו, נתנו לו כסף, בתנאי שישלח את בניו לבתי-ספר "העובד והלומד" של מפ"ם. שוחחנו עמו ולא עזר שום דבר. הם היו תמימים, ואמרו לי "איך אתה מדבר כך, אנו נמצאים כאן בארץ ישראל, כאן הכל קדוש". אנשים רבים הכניסו מאי ידיעה את בניהם לבתי ספר חילוניים.

 

האוירה הרוחנית במצרים, היתה טובה יותר מאשר בארץ, בכלליות אנשים היו שומרי מצוות, שומרים שבת ומניחים תפילין. אמנם היו כאלו שעברו עברות אבל היה את הבושה הפנימית... אך אחר שהגיעו לארץ הרבה התקלקלו.

 

זכרתי לך חסד נעוריך

ידוע שמרן שליט"א מכיר טובה לאלו שלמדו אצלו במצרים יותר מכל תלמידיו, והם נכנסים אליו בכל עת שיחפצו. לאחר שעלו כמה מהבחורים הלומדים אצלו לארץ והיו במחנה עולים בית-ליד, הלכו חלקם לבקרו, וישב ושרטט מכתב ברכה מיוחד עם פירוט שמותיהם ואיחל להם ברכה והצלחה.

 

הרב נחום: כשהיה רב ראשי לתל אביב היה שביתות של כל החברות, וגם החברא קדישא באה לשבות. אסף אותם מרן אל ביתו ואמר להם בזעקה: לא די שאתם מצערים את החיים, גם את המתים?! אני אלחם על זה בכל כוחי, ואם תוותרו אני אפעל לטובתכם.

 

פעם קרא על עצמו "ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים".

 

היה חובש בתחילה כובע אירופאי, והיו מזהים אותו בגלל זה כ'ציוני', והיו מציקים לו, ופעם התנפלו עליו כידוע שנכנס לחנות וניצל....לכן החל לחבוש תרבוש.

 

יש תשובה ביביע אומר (חלק י' יו"ד סימן כ"ה) אודות "מוהל מחלל שבת בפרהסיא שהיה נוהג במכונית הפרטית שלו, כדי להגיע לעשות ברית מילה, מקצה העיר ועד קצה, ומטעם הממשלה אין רשות לשום אדם למול אלא על ידי המוהל הזה. כשאין ברירה אחרת יש מקום להקל למסור לו את בניהם למילה, ולא ימתינו להזמין מוהל מעיר אחרת, אך מי שיכול להחמיר להזמין מוהל ממדינה אחרת שיש שם מוהלים יראי שמים, טוב שיעשה כן, ותבא עליו ברכת טוב". תשובה זו נכתבה בעקבות המציאות העגומה שבה נתקל במצרים. המוהל המקומי היה מחלל שבת, וכשנולדתי העדיף אבי שאותו מחלל שבת לא יהיה המוהל. רבי יצחק נחום ז"ל אך שמע זאת ותכף נסע בעצמו לאלכסנדריה (מרחק של כמה שעות – כמו מת"א לאילת) והביא את חכם מעתוק דאבי שהיה סגן הרב הראשי וגם המוהל בעיר אלכסנדריה. אבי הכירו מאחר שגם הוא למד בפורת יוסף (הוא היה מבוגר ממרן ולאורך כל השנים, גם בארץ ישראל, הוא היה אחד מהמסייעים הגדולים למרן מאור ישראל שליט"א) החכם הזה עשה את כל הדרך הארוכה הזאת שלוש או ארבע פעמים, מאחר שלרך הנימול היתה צהבת.   

 

 

נאלץ מרן שליט"א להתמודד מול ראשי קהילה מושחתים ופורקי עול ("כולם היו רשעים, לא דת ולא דין, אנשים רשעים מושחתים התנשאו על הקהלה"). מה שגרם למרן שליט"א לפרוש מהרבנות ("חשבתי שלא יקבלו את התפטרותי מכיון שלא היה להם רב אחר, אני הייתי נושא את הכל עלי, טרחכם ומשאכם וריבכם, עשיתי להם את המצוות, הבאתי להם שוחט שישחוט להם שחיטות כשרות. היה רשע אחד מאכיל נבלות וטריפות, הדחתי אותו והסתכנתי בעצמי, הבאתי להם אחד מאלכסנדריה שעכשיו כבר נפטר לעולם הבא. כל זה עשיתי, והם כפויי טובה, אכפת להם לאכול נבלות וטרפות?! הם בעצמם אוכלים נבלות וטרפות...".

 

ב'מדרש בני ציון'

בשנת תש"י חזר ארצה, לירושלים. כאן מצא מציאות חדשה. מדינה יהודית מחד ואילו העיר העתיקה בשבי, מאידך.

 

כאשר שב מרן בשלהי תש"ט מקהיר לארץ ישראל, הוא התמנה מיד לרב בוחן וראש בית ההוראה בישיבת "פורת יוסף". בשעות הבוקר היה מלמד בת"ת של סאטמר בירושלים ובערבים הרביץ תורה לעדרים.

 

בשנת תשט"ו הוא נענה לבקשות וחזר לשבת בבית הדין בפתח תקוה קרוב לחמש שנים, עד שחזר לירושלים, אל צאן מרעיתו ותלמידיו.

במשך כל אותן שנים שקד על כתיבת חיבוריו, ועם חזרתו לירושלים החל בהוצאת ספריו לאור.

 

עם שובו לירושלים, בשנת תש"י, חזר הרב למסור את שיעורי ההלכה שלו, כאשר באמנה אתו מימי הבחרות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה.

 

בשעות אחרי-הצהריים חובש היה את ספסלי כולל 'מדרש בני ציון' שהיה בנשיאות הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, שקירבו אליו מאוד. וסיפר בנו של רבנו - הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א, הרב הראשי של העיר חולון, על היחס האישי שהיה לרב פראנק כלפי אביו, כי בשנת תשי"ח, כשהיה אביו גר בירושלים ברחוב אלקנה, לעתים מזומנות היה נשלח על ידי אביו אל הרב פראנק שהיה גר בקרן הרחובות מלאכי-צפניה. בימים ההם התדפקו רבים על פתח ביתו של רבה של ירושלים לדרוש ממנו דבר ה' זו הלכה, ובתו של הרב פראנק היתה עומדת בדלת לשמור על הסדר הטוב. ומספר הבן: העידה בפני בתו של הרב פראנק שאביה ציווה עליה בהוראה נדירה ויחידה במינה: כל אימת שיבא לכאן הרב עובדיה יוסף יש להכניסו לאלתר, בלי אומר ובלי דברים, באשר יודע אני כי "חבל על כל דקה שלו". ויצוין כי באותם ימים היה הרב בן 37 שנה בלבד!

 

וראה עוד בהסכמת הרב פראנק ל'חזון עובדיה', שהעיד עליו: "ביודעי ומכירי קא אמינא, הוא ניהו הרב הגאון, חריף ובקי בחדרי תורה, מוהר"ר עובדיה יוסף שליט"א, מגדולי גידולי ישיבת 'מדרש בני ציון' המפורסמת, ומאשר שקד על התורה ביגיעה רבה ונתקיים בו: נפש עמל עמלה לו - גדל והצליח מאד במעלות התורה". וראה עוד בהסכמתו ל'יביע אומר' חלק ראשון.

 

בין גדולי ירושלים

בבית מדרש "בני ציון", בו למד רבנו בחזרתו לירושלים למדו באותה שעה מטובי בני ציון היקרים בקרתא דשופרייא. מדובר בגדולי עולם הנמנים על קהלות האשכנזים העתידים להאיר את עיני ישראל, כמו הגאונים רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל (לימים אב"ד ירושלים מטעם ה"עדה החרדית"), הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (לימים ראש ישיבת "קול תורה"), הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל (לימים ראש ישיבת פונוביז') הגאון רבי אברהם זלזניק, ועוד רבים מחכמי ירושלים.

 

היה זה מחזה נפוץ לראות את הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהיה אז אברך עול ימים, ואת הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, מחדדין זה את זה בהלכה. פעמים, כשלא הגיעו ביניהם לעמק השווה, חדל הגרש"ז מלהתווכח והודיע: "אחר הצהריים יבוא לכאן רבי עובדיה יוסף שליט"א, ונראה דברי מי נכונים". אחר הצהריים, כאשר שאלו את פיו, נענה מרן הגר"ע יוסף שליט"א, ופנה לאחד מהם ואמר: "כדברי כבודו, הכריע בשו"ת פלוני מהטעם הזה והזה, וכן בספר פלוני ובספר פלוני וכו'". ושוב פנה לעמיתו ואמר לו: "וכדברי כבודו, פסק בספר פלוני ובשו"ת אלמוני מטעם אחר". כך נפרסה בפניהם ההלכה כשמלה, ושניהם שמחו לראות שכיוונו לדעת גדולים.

 

ולכן כבודו של רבנו גדול היה בעיני הגרש"ז זצ"ל. ואף שהרבו להשחיר בפניו את שמו במשאות שוא ומדוחים, לא שעה לדבריהם, ביודעו ובהכירו את גדולתו האמיתית.

 

בראשות ישיבת "אור התורה"

בכל אותה תקופה לא שקט רבנו על שמריו והמשיך לעסוק בלימודו ובחידושיו. והיה נכנס ויוצא בבתיהם של גדולי הדור, ספרדים ואשכנזים, רבנים ראשיים ורבנים מטעם 'העדה החרדית'. בשנת תשי"ב הוציא לאור את ספרו הראשון בסדרת 'חזון עובדיה' על הלכות פסח. הספר זכה לתגובות חמות ולהסכמות נלהבות בין השאר מרבו הגר"ע עטייה זצ"ל ומהרבנים הראשיים לישראל.

 

כעבור שנתיים הקים את ישיבת 'אור התורה' בירושלים.

 

בשנים תשט"ו ותשט"ז בעודו בשנות השלושים לחייו, הוציא שני כרכים ראשונים של יצירתו המרכזית 'יביע אומר'. ספרים אלו זכו להסכמות נלהבות והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (בהקדמה לחלק ב') כינה את רבנו - "אחד מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים".

 

[לדוגמה: בהסכמת הגאון רבי פנחס עפשטיין, ראב"ד 'העדה החרדית', ל'יביע אומר' חלק ראשון, כותב בתאריך י"ד אדר א' תשי"ד: "הובאו לפני גליונות אחדים מהספר הגדול אשר יום ליום 'יביע אומר', מכבוד ידידי אשר כבר איתמחי גברא ה"ה הרב הגאון החכם הכולל, אור גולל, חריף ובקי טובא, משנתו רב ונקי, ועובדיה ירא את ה' מאד, ויוסף הוא המשביר ב"ר (- ב'קיאות ר'בה), כש"ת חכים יתקרי ורבי יתקרי, רבי עובדיה יוסף שליט"א, מחבר ספר 'חזון עובדיה', וחזיתיו איש מהיר במלאכתו דידע למקדח וידע למחרז - - - ומצאתי בהם מלא כף-נחת, מלא וגדוש, קולע אל המטרה, ורב תבואות, ומתוכו נראה רוב התמדתו בתורה"], נושא ונותן עמם בהלכה, ואף קונה ב'שימוש חכמים' את דרכי ההוראה. כולם כאחד חלקו לו כבוד כאחד ומיוחד שעדיו לגדולות ולנצורות].

 

דיין ב'אם המושבות'

בשנת תשי"א (1951), החל רבנו לכהן כדיין בבית הדין האזורי בפתח תקווה. כעשרה חודשים שימש רבנו כדיין בפתח-תקוה, עד שפרש מאחר והשתוקק לחזור ללימודיו ולכתיבת חיבוריו.

 

בשנת 'קרן משיחו' (תשי"ד) הופיע 'יביע אומר' חלק ראשון, ובשנת 'יקרות' (תשט"ז) הופיע החלק השני. בהסכמת הגאון רבי ראובן כ"ץ לחלק השני מעיד עליו הרב מ'אם המושבות', הגאון רבי ראובן כ"ץ, כי "אני הכרתי מכבר כי מעלת כבוד תורתו לגדולות נוצר, ומאז אמרתי עליו שעומד להיות בעזה"י מגדולי הדור".

 

בשנת תשי"ז, הציעו אנשי פתח-תקוה לרבנו לשוב ולשמש כדיין בבית-הדין והפעם עם תנאים משופרים יותר. רבנו נענה ובקיץ תשט"ז עקר לפתח-תקוה למשך כשנתיים וחצי.

 

בחזרה לירושלים

בשנת תשי"ט, כעבור שנתיים וחצי להיותו דיין בפתח תקוה, נקרא רבנו שוב לירושלים לכהן כדיין הספרדי בבית הדין האזורי בירושלים, והוא בן 38 בלבד.

 

בשנת תשכ"ד, עלה רבנו בדרגה ומונה לחבר בית הדין הרבני הגדול וחבר בית הדין לערעורים, והוא בן 44 שנה. שם הוא ישב כסאות למשפט עם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, והגאון רבי בצלאל זולטי זצ"ל (לימים רבה של ירושלים).

 

| העמוד בבנייה|

 

 

 

 

 

 

1700-50-51-52

שדרות רוקח 101 ת"א

+972-548247014