top of page

עמוד ההוראה | רבי כלפון משה הכהן

מגדולי הפוסקים בג'רבא בדור הקודם

האי הקטן ג'רבא שבדרום תוניסיה נודע כשמורת טבע נדירה ליהדות צפון-אפריקה המקורית. למרות רוחות אירופאיות-חילוניות שהחלו מנשבות מכיוונה של צרפת, שהיתה הריבון באזור בתקופה שבה תעסוק כתבה זו, הצליח הקהילה היהודית של 'אי הפלא' הזה, כפי שכונה על ידי אחד המבקרים בו, לשמר את צביונה המקורי שהתקיים בה מאות רבות של שנים. הישג מרשים זה נזקף בעיקר לזכות רבו הנערץ של האי, רבי כלפון משה הכהן זצ"ל.


עד כדי כך הגיעה השמירה בג'רבא על מצוות הדת, שכאשר נשאל ר' כלפון על ידי רב אורח לפני כשישים שנה אודות כשרות מטבחו של מארחו, יהודי מעשירי האי, הרגיע אותו הרב באומרו: "בג'רבא אין יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות".
דווקא על רקע עמדה שמרנית זו, בולט תחום אחד שעליו נראה כאילו השמרנות פסחה. המדובר הוא במצוות יישוב ארץ ישראל והציפייה לבניינה. גם כאן הוביל את המגמה רבי כלפון, שפעל רבות למען בניינה של ארץ ישראל, ואף ניסה מספר פעמים לעלות אליה בעצמו.


ספר חדש חדש בשם 'עמוד ההוראה', בעריכת ר' עובדיה חן, יצא לאור בהוצאת מכון 'הרב מצליח' שעל יד ישיבת 'כסא רחמים' - ישיבה שרואה ברבי כלפון את אביה הרוחני. הספר מספר את סיפורו של האיש הגדול הזה, שאפשר לראות בו את האחראי לעיצוב דמותה של היהדות הג'רבאית בכלל ושל עולם התורה שבה בפרט.

 

משפחת כוהנים מיוחסת

ג'רבא ידועה כעיר של כוהנים. יש שם גם ישראלים, אבל אחוז הכוהנים במקום הוא גדול מאוד. כוהני ג'רבא נחשבים כוהנים מיוחסים. משפחתו של רבי כלפון משה הכהן מיוחסת עד לעזרא הסופר, שגם הוא היה כהן.

רבים מאבות המשפחה היו גדולי תורה. אביו של ר' כלפון, ר' שלום הכהן, שהיה תלמיד חכם, היה בתחילה עשיר גדול, אך ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. בשנת תרנ"ב (1892) מונה ר' שלום לרב העיירה החדשה זרזיס, הסמוכה לג'רבא. גם בימי עוניו היה ר' שלום מקדיש את פרוטותיו האחרונות לשכירת מלמדים שילמדו את בניו תורה, ואף היה עוזב בעצמו את עסקיו בשוק ומכתת באמצע היום את רגליו לביתו כדי ללמוד עימהם

.

באחרית ימיו עלה ר' שלום לארץ ישראל. עיכובים רבים עמדו בדרכו, וכאשר הגיעה האוניה בה נסע לנמל חיפה לא הרשו השלטונות הבריטיים לנוסעים לרדת לחוף. בסופו של דבר השיג ר' שלום אישור והצליח להגשים את חלומו ולהגיע לארץ הקדושה, בה נפטר בגיל 91 ונקבר בטבריה.



לאחר שנולדו לר' שלום שלוש בנות עמדה אשתו מלדת ולא נפקדה במשך כעשר שנים. עלתה בליבו מחשבה לשאת אישה שנייה, אולם עוד בטרם הוציא לפועל את תכניתו הרתה אשתו וילדה בשנת תרל"ד (1874) בן זכר. ביום הברית ניתנו לרך הנולד שלושה שמות, כמקובל בג'רבא: משה עקיבא ראובן. מאוחר יותר הוסיפה לו אימו את הכינוי כלפון. לימים הוא יוכר בעיקר בשני השמות 'כלפון משה'.



בתחילה למד ר' משה כלפון אצל אביו, ובהמשך אצל ר' יוסף ברבי - לימים רבה של ג'רבא. ר' יוסף העריך מאוד את תלמידו, וכאשר אחותו של ר' יוסף נזקקה לחליצה הוא הפציר בתלמיד שיימנה על עורכיה. אולם ר' משה כלפון סרב לכך בענוותנותו, וניסה להפיס את דעתו של רבו באמצעות מכתב מנומק.



ר' כלפון משה שימש גם גדולים אחרים באזורו. הוא עשה זאת על ידי העלאת ספקותיו בלימוד על גבי הכתב ושליחתם לגדולי הרבנים בתוניסיה

.

באותם ימים היה מצב המשפחה בכי רע, ובשלב מסוים נאלץ ר' כלפון משה לעבוד בהעתקת ספרי קודש, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. עד כמה היה מצבו דחוק אפשר ללמוד ממקרה עליו כתב בזיכרונותיו, שבו הגיעה שעת החיוב במס לממשלה ולא היה לו במה לשלם. "ובתפילת המנחה נשאתי את עיניי למרום והתפללתי בלב וכוונה ושברון רוח כי ה' ימציא לי אופן איך לשלם את נשיי להממשלה". כעבור זמן קצר הוא הילך ברחוב ומצא מטבע רב ערך שעזר לו לכסות את החוב.

 

כשמונה אביו לרב העיר זרזיס רצו אנשי העיר להרוויח באותה הזדמנות גם את הבן, שהיה אז בן 17, וביקשו שיכהן אצלם כשוחט. ר' כלפון משה למד את מלאכת השחיטה בג'רבא, והחל לשמש כשוחט בזרזיס. בית מטבחיים עדיין לא היה במקום, והשחיטה נעשתה תחת השמש הקופחת. הדבר גרם לר' כלפון משה לחלות בקדחת, ולהיות רתוק למיטתו במשך מספר חודשים. כתוצאה ממחלת הקדחת נחלשה ראייתו, והוא נסע לבקש מזור באי מלטה, שם שמע שישנו רופא שיכול לעזור לו.



בדרכו עבר דרך טריפולי שבלוב, שם התארח אצל הגביר ר' ניסים נחום, שהיה גדול בתורה, בעבודה ובחסד. דרכו של ר' ניסים בעבודת ה' היתה לסגף עצמו בייסורים גופניים לכפרת עוונות. הוא לימד את ר' משה כלפון כיצד ניתן לקבל ייסורים: "דע, כי כל המשים שם ה' ברוך הוא לנגד עיניו, אינו חש בכאב כלל". ר' ניסים יהיה זה שלימים יעמוד מאחרי ניסיונו הראשון של ר' כלפון משה לעלות לארץ ישראל, כאשר ר' ניסים התחייב לממן את המסע. אולם בגלל שאביו אמר לו שלא כדאי לו לעלות, כי לפי חשבונו המשיח אמור להגיע בקרוב וממילא הוא יעלה את כל עם ישראל, הוא חשש לעבור על מצוות כיבוד אב וויתר על ההצעה המפתה

.

במלטה הורה לו הרופא להרכיב משקפים ולהימנע מקריאה בלילה. ר' כלפון משה, שהקפיד על הוראת התורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", שמר כל חייו על דברי הרופא ולא קרא ספרים בלילה. אף על פי כן, הוא, כמובן, לא בזבז את זמנו. הוא היה כותב מכתבים הלכתיים ארוכים, וכאשר נזקק לעיין בספר כלשהו היו מקריאים לפניו. בדרך זו חיבר ר' כלפון משה עשרות ספרים

.

לאחר הפצרות רבות מצד חכמי ג'רבא, שדרשו ממנו לשלוח את בנו בחזרה לאי מחמת בעיות הבריאות שלקה בהן, נאות ר' שלום לוותר לבנו על מלאכת השחיטה.

בורח מן השררה

כשהיה בן עשרים וחמש, מספר שנים לאחר שהקים בית בישראל, נתבקש על ידי חכמי עירו ג'רבא, שהכירו בגדלותו, לכהן כדיין בבית הדין המקומי, שמצודתו היתה פרושה על כל ערי דרום תוניסיה. ר' משה כלפון בענוותנותו לא ראה עצמו ראוי למשרה מכובדת זו, לשבת בדין לצד קשישים ממנו. מעבר לכך, הוא רצה לעבוד למען הציבור בחינם, ואת פרנסתו שאף להשיג בעמל כפיו. אולם דווקא התנגדותו למינוי חיזקה את רצונם של הרבנים לתת לו את התפקיד. ר' כלפון משה החליט לעשות מעשה נדיר כדי להסיר ממנו את הפצרות הרבנים - הוא החליט להישבע בסבו, ר' משה הכהן, שלא יהיה דיין בשום אופן.



למרות שלא נשא עדיין בתפקיד ציבורי רשמי, היה ר' כלפון משה מעורב בתקופה זו בחיי הציבור בג'רבא, גם אם מאחורי הקלעים. כך שכנע דיין מסוים שלא היה בקי מספיק בענייני גיטין למשוך את ידו מעיסוק בתחום הרגיש הזה. כך היה גם מברר בעצמו תשובות הלכתיות שנשאל ר' רחמים חדאד, רבה של ג'רבא, שלא היה בידו זמן לברר את העניין לעומק. ר' כלפון משה היה מקריא את התשובה שכתב לר' רחמים, שבדרך כלל היה סומך את שתי ידיו עליה.




שמו של ר' כלפון משה יצא למרחוק. גם בקהילת טריפולי ביקשו ממנו שיבוא לשם כדי להרביץ תורה וכדי לכהן כדיין. חברו ר' ניסים נחום הפציר בו רבות, וביקשו כי לכל הפחות ייאות להגיע לטריפולי לתקופת ניסיון. ר' כלפון משה לא ידע מה לעשות, והחליט להיוועץ בגדול רבני ג'רבא, ר' משה זקן מאזוז, אותו שאל האם הוא בכלל ראוי כבר להורות הלכה לרבים. ר' משה זקן השיב לו כי ודאי שהגיע להוראה והוא אף מחויב לעשות זאת, אלא שעדיף שיעשה זאת בעירו בג'רבא. ר' משה זקן הוסיף למכתב התשובה כתב סמיכה מיוחד שבו נאמר שר' כלפון משה "איננו יכול להשמיט עצמו בעת שהוא מופנה מלהורות הוראות בישראל", ואף רמז לו שלא יהיה בכלל אלו שחז"ל קראו עליהם את הפסוק "ועצומים כל הרוגיה" – זה מי שהגיע להוראה ואינו מורה.



ההזדמנות המתאימה למינויו של ר' כלפון משה הגיעה דווקא כשנפטר ר' משה זקן. החלל שהותירה פטירתו של הראב"ד חייב את הכנסתו של ר' כלפון משה לבית הדין. הפצרות רבות הפצירו בו רבני ג'רבא ותוניסיה כולה כדי שייאות לקבל עליו את התפקיד, אולם במשך שנתיים הוא התמיד בסירובו.



רק בשנת תרע"ז (1917), בהיותו בן 43, לאחר שההפצרות לא פסקו, ולאחר שבחלומו הראו לו שעליו ליטול את התפקיד - הוא נאות לכך. בבית הדין הוא כיהן שלושים ושלוש שנים, עד פטירתו.



סיבה נוספת אילצה אותו ליטול את תפקיד הדיינות, והיא חוסר הצלחתו בתחום הפרנסה. בגלל החומרות הגדולות ומידות החסידות שהקפיד עליהם גם בתחום דיני הממונות של התורה, הוא לא הצליח להתפרנס. בהזדמנות אחת ביטל שותפות לאחר שסרב להרוויח יותר ממה שמתירה ההלכה, ובהזדמנות אחרת פוטר לאחר שסייע לדיינים (עוד בטרם כיהן כדיין) לגבות עדויות ולפסוק דין לרעת אדם שהיה מקורב לבעל הבית שלו. דרך אגב, אותו בעל הבית קיבל את עונשו, כאשר ירד מנכסיו לאחר שפיטר את ר' כלפון משה.



כותבי תולדותיו של ר' כלפון משה מניחים כי משמים מנעו ממנו להתפרנס בכבוד, כי הוא כתב בעצמו שאילו היו מניחים לו משמים להתפרנס אפילו בצמצום - לא היה מקבל עליו את משרת הדיינות.

על כס הדיינות



גם לאחר שקיבל עליו את תפקיד הדיינות נותר עני, והשתדל להתפרנס כמה שפחות מקופת הקהל. משלוח המנות שלו בפורים כלל צלחת תבשיל ממה שהוכן לסעודה, ולעיתים לא היה לו אף כסף לרכוש בול לצורך משלוח מכתב. גם בגדו היה דל, והיה עשוי משתי חתיכות בד מחוברות, מכיוון שלא היה בידו די כסף לקנות חתיכת בד אחת גדולה. הוא סירב לקבל מתנות, שרבים היו מעוניינים להציע לו. כשהביאה לו נכדתו קופסת טבק שביקש מישהו למסור לרב כמתנה הוא נזעק וביקש שתרוץ מיד אחרי האיש, ותבקש ממנו שימסור את המתנה בעצמו כדי שיוכל לשלם לו עליה. גם מנכדו שגדל אצלו סירב ליטול מתנה בשום אופן.



גם כאשר נפטר בנו, והוא קיבל עליו את האחריות לפרנסת כלתו האלמנה וילדיה, סירב להצעת ועד הקהילה להעלות את משכורתו, בטענה: "גם על מה שאני לוקח מצד ההכרח, אני מצטער". על עבודות אחרות בבית הדין שהיה מקובל ליטול עליהן שכר, כמו סידור הגט, סרב ליטול שכר בטענה שדי לו במה שהוא מקבל כמשכורת הקבועה. כשניסו בהזדמנות אחרת להוסיף על משכורתו הוא התנגד בתקיפות: "לעניים אין עוף לשבת, ואני אקבל תוספת?! קודם תדאגו לעניים!".

אפילו הלוואות נמנע ר' כלפון משה מלקחת. הוא כל כך ברח מהלוואות עד שבתו סיפרה שכאשר קנו חבילת עצים לתנור הביתי הוא היה לוקח חצי חבילה ומחביא אותה, כדי שכאשר יגמר החצי הראשון יחשבו שנגמרה החבילה ויקנו חדשה, וכך לא יצטרכו ללוות, מה שעלול להוביל לשכחת ההלוואה או לבעיה של ריבית.

פעם אחת שמו לב שר' כלפון משה ביכר חנות של גוי על פני חנות של יהודי, דבר שכמובן לא היה כהרגלו. התברר כי ר' כלפון משה גילה שיהודים מוזילים עבורו את מחיר הקניה משום כבודו. לאחר שהחזיר את כל ההנחות שנתן לו אותו מוכר, הוא הפסיק לקנות אצלו ואצל יהודים בכלל, מחשש שיוזילו עבורו את המחיר

.

לפני שקיבל את תפקיד הדיין בירר את סוגיית השבועה שנדר מספר שנים קודם לכן, לפיה לא יכהן כדיין, והסיק שהיא מותרת (אם כי לחומרא עשה עליה התרה בפני שלושה). אולם עדיין הצטער כל ימיו על שאין הוא זוכה להתפרנס מיגיע כפיו. וכאשר הספיד תלמיד חכם מסוים, וציין בין מעלותיו שהנפטר נהנה מיגיע כפיו, הוא החל לגעות בבכי על עצמו שלא זכה לזאת.

ר' כלפון משה לא היה סומך על דעתו בלבד והיה מתייעץ רבות עם רבנים-עמיתים, שחלקם אף צעירים ממנו. כחלק מהקפדתו לשפוט בצדק, היה מקפיד שלא להביט בפני בעלי הדין בשעת הדין, כדי שלא יחשוב אחד מבעלי הדין שעיניו של הרב נתונות יותר לחברו, ויסתתמו טענותיו.



שמעו של הדיין היהודי הגיע גם לאוזני השופטים הגויים, שהיו מעבירים אליו אלפי משפטים בין יהודי ליהודי, ואף בין יהודי לערבי. זאת למרות שר' כלפון משה ברח מכל קשר אפשרי עם הרשות, ולמרות מעמדו הרשמי השתדל הרבה שלא להגיע למסיבותיהם, גם בגלל בעיות צניעות.

בעל ייסורים



ייסורים רבים תקפו את ר' כלפון משה בימי חייו. בשלב מסוים הוא החל לחלות לעיתים קרובות. את השינוי לרעה שחל במצב בריאותו הוא הסביר בכך שבתחילה לא היה מי שיעזור לו לשאת את משא העם בבית הדין, ולכן עזרו לו מן השמים להישאר בריא, אולם כשהגיע תלמידו וחברו ר' רחמים חי חויתה הכהן לג'רבא, ויש לו ממלא מקום, יכול הוא, ר' כלפון משה, לפנות את מקומו.



אולם המכה הקשה ביותר שניחתה עליו היתה דווקא לא בגופו שלו, אלא בבנו בכורו האהוב ר' אברהם מגוץ הכהן. ר' אברהם היה תלמיד חכם עצום שחיבר מספר ספרים עוד טרם הגיעו למצוות, ובגיל צעיר מאוד כתב ספרים על מסכת חולין ועל הלכות תערובות.

שלא כמו אביו, שלא היה ידוע כמקובל, היה ר' אברהם עוסק רבות גם בתורת הסוד יחד עם ר' רחמים חי חויתה הכהן, והיו מחליפים מכתבים בענייני הלכה וקבלה עם הרב עובדיה הדאיה, ראש ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים. סביב דמותו נשזרו סיפורים אפופי מסתורין, וגם בפטירתו בשנת תרצ"א (1931), בגיל שלושים ושלוש, ראו רמז להיותו ניצוץ מנשמת האר"י הקדוש, שנפטר גם הוא בגיל זה.

אחרי פטירת בנו לקח ר' כלפון משה את כלתו ונכדיו תחת חסותו. נכדו ר' ניסים הכהן גדל על ברכיו, והסב היה מקפיד ללוותו למקום לימודיו כדי לוודא שאינו מתרועע עם חברים שאינם מהוגנים. ר' ניסים שימש בארץ כמגיה החידושים של תלמידי ישיבת 'כסא רחמים' בבני ברק, וכן כבוחן במבחנים לרבנות שם. בשנים האחרונות עבר לבית בנו ביישוב בית אל, ובג' בניסן השנה נפטר לבית עולמו בגיל 89.

ר' כלפון משה האשים את עצמו בפטירת בנו, בכך שמכיוון שכמעט לא אכל, לא שתה ולא ישן - לא היה בכוחו להשקיע בתפילה לפני שהרופא הוזעק, ובכך כאילו אמר שהכול תלוי בשמירתו שלו ובהנחיות הרופא, ולא ברצון ה'. אחרי פטירתו של הבן התוודה האב על כך, וקיבל על עצמו להקדים תמיד תפילה לה' לפני כל התעסקות ברפואה, כמו גם לדאוג לצורכי הגוף כדי שיוכל להתחנן אל ה' כדבעי.



בנו השני של ר' כלפון משה היה ר' שושן הכהן, שעסק במסחר של ספרי קודש ותשמישי קדושה, יחד עם היותו תלמיד חכם ובקי גדול במנהגי ג'רבא. הוא ירש את כסא אביו כדיין וכרב בג'רבא. בשנת תשט"ז (1956) עלה לארץ וכיהן כרבו של מושב איתן ליד קרית גת, שם הצליח לשכנע מנהלי בתי ספר להפריד את מוסדות החינוך לבנים ולבנות. הוא נפטר בתשל"ו (1976) ונטמן בהר הזיתים.



לר' כלפון משה היו גם בנות, ששתים מהן נפטרו בילדותן. אחת מבנותיו, פלילה שמה, ביקשה לדעת לקרוא בעברית כבר בצעירותה, שלא כמקובל בג'רבא, ועשתה זאת בהנחיית אחיה הגדול ר' אברהם. היא מתה מיתת נשיקה בתשנ"ו (1995) בהיותה בת 91.



לעומת ייסוריו של ר' כלפון משה, הוא חווה גם ניסים ומקרי השגחה פרטית רבים, שעליהם היה מודה לה', ולעיתים אף כתב לזכרם פיוטים.

מנהיג אוהב וסמכותי



בשנת תרצ"ה (1935),בעקבות פרישתו של הראב"ד, מונה ר' כלפון משה לתפקיד זה, שמכוחו קיבל את ההנהגה הרשמית של היהדות הג'רבאית.



ר' כלפון משה גילה מסירות לקהל עדתו, והם מצידם החזירו לו יחס של הערצה. פעם העיר ליהודי שהסתפר בערב פסח אחר חצות שהדבר אסור, והלה הפסיק מיד להסתפר, ונותר עם חצי ראש קרח וחצי ראש עם שערות. בזמן כהונתו של ר' כלפון משה כמעט ולא היה בג'רבא יהודי שאינו קובע עיתים לתורה, וכן לא היו מחללי שבתות, אפילו לא בצנעה, או מגלחי זקן בתער.



יכולתו זו באה לו מכך שהיה מוצא את הדרך להפגין כלפי הציבור אהבה רבה מחד, ומאידך נותן להם הרגשה שדרך מסוימת אינה דרך נכונה. השפעה זו נותרה חקוקה בבני עדתו גם לאחר שעלו לארץ ישראל. ההערצה לדמותו נותרה גם שנים רבות לאחר פטירתו.



אהבתו לכל יהודי היתה עזה, עד שלפעמים אם שמע תוך כדי סעודתו על צער של יהודי לא היה מסוגל להמשיך לאכול. פעם כשבא בעל מלאכה לתקן את הבור שבחצרו, מצאו אותו יושב וקורא תהילים על אותו יהודי כדי שלא יינזק עקב עבודתו אצלו. בהזדמנות אחרת מנע מבנו להוציא שוכר מחנות שבבעלותו של ר' משה כלפון, מכיוון שלא היה יכול הבן להבטיח לו כי השוכר ימצא מקור פרנסה אחר.

למרות גדולתו של ר' כלפון משה בלמדנות, בפסיקת הלכה (כראש בית הדין המרכזי של ערי דרום תוניסיה) ובחסידות, סבור הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת 'כסא רחמים' ממשיכת דרכו, שעיקר כוחו היה דווקא בארגון ובמעש, כצופה הרואה למרחוק ודואג לצרכי עדתו.



ר' משה כלפון ידע לתקן תקנות לטובת קהילתו. כשהסוחרים הערבים החליטו לייקר את חריות הדקלים לסיכוך הסוכות, הודיע בכל העיר כי בשנה זו אפשר לסכך בחריות משנים קודמות. כשהגיע סוחר ערבי ובידו אתרוגים שלא ידוע היה האם הם מורכבים, ידע הרב להוציא ממנו בחכמה את המידע הרלוונטי.



סבלנות רבה היתה לו לכל אחד מבני הקהילה. כשיהודי תמים במיוחד פנה אליו כשהוא מזמין לדין תורה אצלו את הלבנה שעוקבת אחריו לכל מקום, התייחס ר' משה כלפון אליו בכל הרצינות, והעביר לו את תשובת הלבנה שאומרת שהוא התחיל, והיא עוקבת אחריו רק מרגע שהוא החל להתבונן בה...



כידוע, הגיעו הגרמנים במלחמת העולם השנייה גם לצפון אפריקה. במקומות מסוימים הוכרחו היהודים ללכת עם טלאי צהוב, והוקמו מחנות עבודה ו'מועצת היהודים'. גם מיהודי תוניס היו שנשלחו למחנות המוות באירופה. לאחר מספר שבועות בהם שלטו בג'רבא מצאו הגרמנים עלילה להתנכל ליהודים, ותבעו מהם כמות עצומה של זהב, ואם לאו – יפציצו את הקהילות היהודיות באי ויחריבו אותן עד היסוד. לאחר מאמצים רבים, בעיצומו של יום השבת, הצליח ר' משה כלפון, שהבין עם מי יש לו עסק, לשכנע את בני הקהילה למסור את כל הזהב שחסכו במשך שנים לטובת העניין. יום לאחר אותו אירוע אירע נס, ובעלות הברית הניסו את הגרמנים מהאי. במהלך ההפלגה טבעה ספינתם בלב ים, כפי שקללם הרב יום קודם לכן.

לאחר המלחמה שרר בג'רבא מחסור כבד, והרב פעל רבות כדי לעזור לעניים. כך הלך למושל לבקש הקצבה של כמות קמח גדולה יותר עבור היהודים. המושל הסכים, ואף רצה להעניק שק של מאה ק"ג אישית לרב, שענה לו: "נודה לך אם תוסיף לכל היהודים שק נוסף, אך אני איני מוכן לקבל יותר, כאשר אני יודע שלאחרים אין די צורכם".



הרב הקים שתי קופות עבור עניי ג'רבא, למזון שוטף ולהוצאות החגים. הוא גם נתן את דעתו לדרכי הגבייה, ונזהר שלא לבייש אף אדם כדי לשכנעו לתרום. למרות זאת, מתוך הערכה לרב ולכנות כוונותיו, הציבור היה תורם בעין יפה. בגביית התרומות היה גם מקפיד להחזיר קבלה לתורם, משום "והייתם נקיים מה' ומישראל".

הרב דאג לשיפור מערך הבריאות בג'רבא, ופעל להביא הדרכה נכונה לאימהות כדי למנוע את תמותת התינוקות הגבוהה בין יהודי האי, דבר שהצליח בו בסייעתא דשמיא.

ר' כלפון משה דאג לתקן גם תקנות בענייני הדת, כשבראש כולם תקנותיו לשמירת החינוך הטהור. בתקנתו זו הוא גרם לכך שבית הספר 'אליאנס' של החברה היהודית-צרפתית 'כל ישראל חברים (כי"ח)' יישאר נטול תלמידים, מה שהותיר את ג'רבא כשמורת טבע העומדת בפני רוחות ההתחלנות שנשבו מאירופה. לאחר שלושה חודשים בהם לא הגיע אף תלמיד, נסגר בית הספר.

כמו כן תיקן תקנות שונות בענייני צניעות והלכה.



ר' כלפון משה תיקן גם תקנות בענייני חינוך. המלמדים בג'רבא היו תלמידי חכמים גדולים, מה שאפשר לר' כלפון משה לתקן שאותו רב ילמד את הילד מגיל שלוש ועד שבגר. בספרו כתב: "והניסיון הורנו כי דרך זו מוצלחת הרבה בעזרת ה' ובישועתו". בשיטה זו לומד המלמד להכיר לאורך זמן את הלכי רוחו של הילד, ויש ביכולתו לעודדו בכיוון המתאים לו. מלבד זאת, העובדה שאותו מלמד נשאר לילד במשך שנים גורמת לכך שיראתו מוטלת על פניו גם בשנים המאוחרות.

אליבא דהלכתא



גולת הכותרת של מפעליו של ר' כלפון משה, שאף עיצבה את דמותו של עולם התורה הג'רבאי עד היום, הינה הנחלת לימוד ההלכה לתלמידי החכמים באי. שלא כמו בתוניס, בג'רבא היה עיקר עיסוקם של תלמידי החכמים, שלא התעתדו לכהן כדיינים או מורי הוראה, בעיון הש"ס, ובלימוד הלכה הסתפקו בלימוד שולחן ערוך עם 'באר היטב' לפני החגים. ר' כלפון משה ראה כיצד ידיעת הפסיקה משתכחת מהדור הצעיר ורתם את עצמו, על אף עיסוקיו הרבים, לחולל מהפיכה בתחום זה. לצורך כך הקדיש את יום השבת, בו שבת מעבודתו בבית הדין.



בשבת היו מתקבצים אליו תלמידי הישיבות של ג'רבא, והוא היה מדריך אותם כיצד להגיע לרמה של 'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', כשהשלב הראשון הוא, כמובן, עיון ישר בש"ס. כשיעורי בית לפעם הבאה היה הרב מציג להם שאלה הלכתית, שבמוצאי שבת יצורפו לה מראי מקומות שבעזרתם הם אמורים להגיע למסקנה ההלכתית. בשבת הבאה היו התלמידים מרצים את תשובתם לפני הרב, שהיה מעיר על הטעון תיקון.



שיטה זו העביר ר' כלפון משה לתלמידו וחברו ר' רחמים חי חויתה הכהן, שהעבירה לתלמידו ר' מצליח מאזוז, מייסד ישיבת 'כסא רחמים' בתוניס, שהוקמה מחדש על ידי בניו של ר' מצליח בארץ ישראל. כאמור, בישיבה בארץ היה בודק את תשובות התלמידים ר' ניסים, נכדו של ר' כלפון משה, שנפטר לפני מספר חודשים.



למרות עיסוקיו הרבים מצא ר' כלפון משה פנאי לכתוב ספרים רבים, חמישים במספר, בתחומים רבים של התורה. בין הספרים גם כאלה המתפרסים על פני כרכים רבים, כמו ספר השו"ת שלו, 'שואל ונשאל', המתפרס על פני תשעה כרכים. יחד עם זאת, עיקר מטרתו היתה זיכוי הרבים, ולכן הקדים הוצאת ספרים שענו יותר לקריטריון הזה. פעמים רבות הוא הקדים הוצאת ספרי גדולי רבני תוניסיה להוצאת כתביו שלו, ואף שכנע אחרים לתרום דווקא להוצאת כתבי אחרים.

בדרך לארץ ישראל



פרק מיוחד בחייו הוא יחסו לארץ ישראל ולהתפתחותה. בני הקהילה ידעו כי ידיעה חשובה מארץ ישראל יש לבשר לו אפילו באישון לילה. הוא היה מנוי על עיתונים שהביאו חדשות מארץ ישראל, וסבר כי מן הראוי להוציא עיתון בארץ, ואף כתב הדרכה כיצד צריך להיראות עיתון כזה. במסגרת התכניות המפורטות שהכין לצורך עלייתו, הוא חשב להקים בארץ בית דפוס שידפיס עיתון

.

הזכרנו כבר את חלומו לעלות לארץ. הוא קיווה שבעלייתו לארץ יוכל גם לשוב לתכניתו המקורית ולהתפרנס מיגיע כפיו, אם כעובד אדמה ואם ממלאכת כריכת ספרים והדפסתם או ממסחר. הוא עודד רכישת קרקעות בארץ, וגם רכש בעצמו חלקת אדמה כזו.



קשר חזק היה לו עם רבני ארץ ישראל, ובעיקר עם הראשונים לציון הרב יעקב שאול אלישר והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. בדרשותיו היה מעורר את הקהל הרבה על מצוות יישוב ארץ ישראל. באחת מדרשותיו, כשקרא בפני הציבור את מכתבו של הרב עוזיאל ערב התקפת בעלות הברית על צבא גרמניה באזור תוניס, סיים ר' כלפון משה עם בשורתו החמה של הראשון לציון על גאולת הארץ, יחד עם ברכה שיזכו כל בני הגולה לעלות ארצה. הרב החל לבכות כילד קטן, וכל הקהל הגדול הצטרף לבכיו.

יחד עם אהבתו לארץ, היה ר' משה כלפון מודע לסכנות הרוחניות הקיימות בארץ ישראל, אולם הוא סבר כי זו אינה המערכה כעת. עכשיו, סבר, זו העת לקיבוץ גלויות, וכשיתקבצו כל ישראל לארץ יהיה קל יותר להשיבם בתשובה. יחד עם זאת, כדי לצלוח את הניסיונות שהחיים בארץ ישראל טומנים בחובם, הוא אסר על רווקים לנסוע לארץ. אחד מבני הקהילה מספר כי ר' משה כלפון הזהירו שאם הוא חושב שלא יצליח לעמוד בניסיונות בארץ, עדיף שיישאר בגולה. ההבטחה שנתן לרב היא שעזרה לו לעמוד בטהרתו גם בארץ.



הוא עסק גם בצדדים המעשיים של העלייה. בשנת תרע"ט (1919) היה שותף בהקמת ארגון 'עטרת ציון' בג'רבא שעסק בעניינים אלו, ופרסם בספריו את התנאים לעליה שהציבו השלטונות הבריטיים בארץ.



ניסיונו האחרון לעלות ארצה היה ערב מותו. בשנת תש"ט (1949), אחרי הקמת המדינה, השיג הרב את הרישיון המיוחל לעלייה, והחל בהכנות מעשיות לעלייה. אלא שבדיוק אז תקפה אותו מחלה אנושה, והרופאים אסרו עליו את היציאה לדרך בחורף, ויעצו לו להמתין לקיץ. אולם המחלה הלכה והתחזקה מיום ליום, וצער רב היה ניכר על פניו - לא מהמחלה או מהמוות: "יודע אני כי דבר זה יגיע היום או מחר. צערי הגדול הוא בשל העובדה כי לא זכיתי בחיי לחונן את עפרה של ארץ הקודש". בליל שבת קודש פרשת 'שמות' י"ח בטבת תש"י נפטר ר' כלפון משה בגיל 76 ונקבר בג'רבא.

ניסיונות רבים נעשו במשך השנים להעלות ארצה את עצמותיו של חובב ציון הגדול מג'רבא. הניסיון האחרון הצליח. בשנת תשס"ו הועלה ארונו ארצה דרך צרפת, ונטמן בהלוויה רבת משתתפים בהר המנוחות בירושלים.

 

 

bottom of page